ניצחון נוסף – ביטול כדין של הסכם שותפות 

התובעת, מרשתינו התקשרה בהסכם מייסדים להקמת שותפות עם הנתבעת להקמת גן. 

לימים התובעת ביטלה את הסכם המייסדים בשל הפרות יסודיות שבוצעו על ידי הנתבעת ותבעה את נזקיה. 

בית המשפט הנכבד קיבל את תביעתנו ואת גרסת מרשתינו וקבע כי הנתבעת כשלה באי גילוי העדר האישורים וההיתרים למבנה הגן ולהפעלתו, הציגה בפני התובעת מצג שווא קודם לחתימת ההסכם ואף חטאה באי דיווח לתובעת על קיומו של מכתב ההתראה מהעיריה קיומו של כתב האישום וצו ההריסה. עוד קבע בית המשפט כי התובעת ביטלה את ההסכם כדין, כי הופרה חובת תום הלב גם בעת ביצוע ההסכם, ומכאן זכאית התובעת להשבה של הכספים שהוציאה בגין כריתת ההסכם וקיומו בחוסר תום לב ובגין הנזק שהיה על הנתבעת לצפותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. 

 

במסגרת פסק הדין בית המשפט דחה את טענת הנתבעת לפיה על התובעת להפנות טענותיה כלפי החברה המשותפת שהוקמה בהסכם המייסדים וקיבל את עמדתינו המשפטית לפיה מתקיימת יריבות יריבות אישית ישירה בין התובעת לבין הנתבעת. בית המשפט קבע כי הסכם המייסדים נערך בין התובעת לבין הנתבעת באופן אישי. המצגים עובר לחתימת ההסכם לענין האישורים וההיתרים לפעילות הגן ניתנו ע”י הנתבעת עצמה ובהסתמך עליהם התקשרה התובעת עם הנתבעת בהסכם המייסדים, מכוחו, כאמור, הוקמה החברה המשותפת. התובעת פעלה להוצאת כספים לפי הוראות ההסכם, ובהמשך גם במהלך תקופת ההסכם העלימה הנתבעת מהתובעת את ההתראה מהעיריה, ובכך גרמה לתובעת להמשיך ולהעביר כספים נוספים. מכאן קמה יריבות אישית ישירה בין התובעת לבין הנתבעת ועל הנתבעת לשפות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב המצג שהוצג קודם לחתימת הסכם המייסדים ועקב כריתת הסכם המייסדים וקיומו בחוסר תום לב ע”י הנתבעת. 

אשר לנזקים בית המשפט קבע כי קמה לתובעת זכות לפיצוי מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973, פיצויים שמטרתם העמדת הצד הנפגע במצב בו היה אלמלא נכנס למשא ומתן או אלמלא הופרה כלפיו החובה לנהוג בתום לב במהלך המשא ומתן כמפורט בהרחבה בפסק הדין בהמשך:

 

לעורכי הדין במשרדינו ניסיון רב בייצוג והופעה בכל בתי המשפט והערכאות השונות, ובכללם: בית משפט שלום, בית משפט לענייני משפחה, בית הדין לעבודה, בית משפט מחוזי, בית משפט לעניינים מנהליים, בית המשפט העליון, בג”צ, בוררויות וטריבונלים משפטיים שונים אחרים. 

לקבלת פרטים נוספים על ידי עו”ד ונוטריון רחלי קלקנר והערכת הסיכויים והסיכונים הנלווים בניהול התיק. צרו קשר כעת לתיאום פגישה בטלפון 052-3444-212 או מלאו פרטים בטופס הבא:

     

    פסק הדין

    לפני תביעה שהוגשה מלכתחילה על סך 914,678 ₪, ועניינה הפרת הסכם מייסדים שנכרת בין התובעת לבין הנתבעת ביום 27.6.12 (להלן: “ההסכם”), להקמת חברה שתעסוק בהפעלת גן ילדים.

    א. רקע:

    1. התובעת הפעילה משך כעשר שנים גן ילדים פרטי בדירת מגורים בשכונת רמת פולג בנתניה וסגרה אותו בעקבות הליכים משפטיים שננקטו כנגדה, בהעדר אישור לשימוש חורג להפעלתו. התובעת פעלה בזמנו באמצעות חברת “ב.י. חינוך ניהול יזמות בע”מ”.
    2. הנתבעת ניהלה באמצעות החברה שבבעלותה, “חברת קאנטרי גן 2009 בע”מ” (להלן: “קאנטרי גן”), גן ילדים הממוקם במתחם החוף הירוק בשכונת רמת פולג בנתניה.
    3. בעליהן של בעלות הדין הינם מכרים ותיקים. מששמע בעלה של הנתבעת כי התובעת סוגרת את הגן שניהלה, הציע לה, באמצעות בעלה, לחבור אל הנתבעת על מנת להפעיל יחדיו את הגן שבבעלות הנתבעת.

    ב. טענות התובעת:

    1. מאחר שההתנהלות החשבונאית של הקאנטרי גן נמצאה לא תקינה ולא מושלמת ובעצת רואה החשבון מטעם התובעת, הוחלט שההתקשרות בין הצדדים תיעשה באמצעות הקמת חברה משותפת אשר תנהל את הגן. לפיכך, ביום 27.6.12 נכרת בין הצדדים הסכם המייסדים נשוא ענייננו, אליו צורף הסכם שכירות, לפיו הושכר מבנה הגן ע”י בעליו לנתבעת ולקאנטרי גן (להלן: “הסכם השכירות”).
    2. קודם לחתימת ההסכם, הודיעה הנתבעת לתובעת שהגן ממוקם באזור מסחרי, כי קיימים מלוא האישורים וההיתרים להפעלתו, כי העיריה פעלה לסגירת מספר גנים בשכונת רמת פולג, אך לא פעלה לסגירת הקאנטרי גן. גם הסכם השכירות כלל הצהרה מצד הנתבעת לפיה קיימים כל האישורים וההיתרים להפעלת הגן.
    3. בהתאם להסכם, היה על התובעת להלוות לחברה המשותפת סך 300,000 ₪ בתוספת מע”מ בתשלומים כמפורט בהסכם. בהתאם העבירה התובעת סך 100,000 ₪ ביום 1.9.12 לחברה המשותפת. הנתבעת משכה סכום זה מהחשבון המשותף לכיסה הפרטי.
    4. הנתבעת פעלה בניגוד להסכם, לא הגיעה לגן בניגוד להתחייבותה לעבוד בו לפחות שלוש פעמים בשבוע, לא ענתה לפניות והודעות מצוות הגן וניהלה במישרין וללא היוועצות עם התובעת משא ומתן עם משכיר הנכס בחודש דצמבר 2012. הנתבעת דרשה מהתובעת להתייצב במשרד המשכיר כדי לחתום כצד להסכם השכירות וכערבה באופן אישי (יחד עם בעלה) לתשלומים מכוח הסכם השכירות. אולם מאחר שמלכתחילה הוסכם שהתובעת איננה צד להסכם השכירות, סירבה האחרונה לחתום על ההסכם והנתבעת חתמה עליו באמצעות חברת הקאנטרי גן. במקביל הוחלט כי דמי השכירות ישולמו החל מחודש ינואר 2013 ישירות מחשבון החברה המשותפת.
    5. נוכח התנהלותה זו של הנתבעת, אשר פעלה מאחורי גבה של התובעת אל מול המשכיר, הודיעה התובעת לנתבעת שהיא מעוניינת למכור את חלקה בגן. הנתבעת מצידה הודיעה לתובעת שאף היא מעוניינת למכור את חלקה בגן.
    6. בחודש דצמבר 2012 הלוותה התובעת סך נוסף של 19,640 ₪ לצורך הפעלת הגן ולא משכה משכורת חודשית משך כל שמונת החודשים בהם עבדה בגן.
    7. בחודש פברואר 2013 החלו הצדדים לנהל מגעים למכירת הגן לצד ג’, ובחודש אפריל 2013 נערכה פגישה עם משכיר הנכס לקבלת אישורו להחלפת השוכרים. באותה פגישה הודיע המשכיר כי יש ליידע את צד ג’ בענין ההתראות שהתקבלו מהעיריה ביחס למבנה הגן, שכן קיימת אפשרות שהעיריה תפעל לסגירתו.

    הדבר נודע לתובעת לראשונה באותו מעמד, והנתבעת טענה בפניה כי מדובר בענין זניח.

    1. באותה עת הגיע לידי התובעת, באקראי, כתב אישום פלילי והזמנה לדיון באישום של עירית נתניה כנגד המשכיר, הנתבעת וחברת הקאנטרי גן. בכתב האישום נטען לעשיית שימוש בחמישה מבנים ללא היתר, נטען כי המבנים נבנו ללא היתר, כי ביחס לחלק מהמבנה הוצא צו הריסה שיפוטי, כי השימוש במקום לגני ילדים נעשה בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין וכי כבר בנובמבר 2012 ניתנה התראה לנאשמים.
    2. הנתבעת לא גילתה לתובעת דבר קיומו של צו ההריסה, כמו גם משלוח ההתראות על ביצוע העבירות הנטענות, והסתירה ממנה באופן מכוון עובדות אלה. הנתבעת אישרה כי לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2012, קיבלה התראה בענין ויידעה את משכיר הנכס אודותיה, אך לא מצאה לנכון ליידע את התובעת.
    3. לו ידעה התובעת שהגן פועל ללא היתרים ואישורים וקיימת סכנה לסגירתו, לא היתה מתקשרת בהסכם המייסדים ולא היתה מעבירה סכומי כסף נכבדים לשם הפעלת הגן. אם הנתבעת היתה מודיעה זאת לתובעת לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2012, לא היתה התובעת ממשיכה ומעבירה כספים גם למשכיר הנכס. לפיכך הודיעה התובעת, ביום 5.5.13, על ביטול ההסכם.
    4. התובעת הציעה להגיע לגן למשך שבוע ימים לצורך התארגנות מחדש, לפירוק החברה המשותפת ולסגירת החשבון המשותף. התובעת הסכימה להעביר את כל השיקים העתידיים שניתנו לזכות החברה המשותפת, לחשבון חדש שייפתח ע”י הנתבעת בלבד, שממנו תשולמנה הוצאות הגן, חלף תשלומן מהחשבון המשותף של הצדדים. אולם, הנתבעת פעלה מאחורי גבה של התובעת לחיוב החשבון המשותף בהוצאות גדולות וחריגות ולא הפקידה לחשבון המשותף את הכנסות הגן. כמו כן, הוטל עיקול על החשבון המשותף בגין חובות אישיים של הנתבעת. ביום 3.6.13 פנתה הנתבעת בהודעה חד צדדית להורי הגן בבקשה לבטל את השיקים שהופקדו בחשבון המשותף ולמסור לה שיקים חלופיים לפקודת חברת הקאנטרי גן, זאת שעה שמלוא הוצאות הגן משולמות מהחשבון המשותף. הנתבעת אף פעלה למכירת ציוד ורכוש השייך לגן ולתובעת אישית.
    5. כדי להקטין את נזקיה, פעלה התובעת לסילוק מחצית יתרת החוב בחשבון המשותף שנצבר בגין הוצאות הגן, שעה שההכנסות משיקים של ההורים הופקדו ישירות לחשבון הקאנטרי גן.
    6. התובעת פנתה למוסד לבוררות של לשכת עורכי הדין למינוי בורר, אשר המליץ לצדדים לפנות להליכי גישור, ברם הנתבעת לא הסכימה לפנות להליך הגישור.
    7. הנתבעת הפרה את ההסכם ואת חובתה לנהוג בתום לב, הציגה מצג שווא בדבר קיומם של היתרים ואישורים נחוצים להפעלת הגן, גרמה לתובעת להמשיך ולהוציא כספים נכבדים לניהול הגן, ולפיכך יש לחייבה לשלם לתובעת הן את הכספים ששילמה כהלוואה להפעלת הגן, שכר עבודה שהגיע לה, יתרת החוב בחשבון המשותף, שווי ציוד שהתובעת העמידה לרשות הגן, שכר עובדים, פיצויי פיטורין, תשלומי הבראה וחופשה ששולמו במישרין ע”י התובעת, כיסוי חוב הנתבעת למע”מ, חוב למוסד לבטוח לאומי, נזק תדמיתי ועוגמת נפש.

    לאחר הגשת התביעה ובהמלצת המותב הקודם שדן בתיק, הפחיתה התובעת סך 195,663 ₪ מתביעתה בגין טענתה למכירת ציוד של החברה המשותפת ע”י הנתבעת.

     

    ג. טענות הנתבעת:

    1. משנת 2008 ניהלה הנתבעת את גן הילדים באמצעות חברת הקאנטרי גן שבשליטתה. גן הילדים זכה להצלחה רבה ומספר הילדים בו הלך וגדל מידי שנה.
    2. עד יום 1.1.10 שכרה קאנטרי גן, בשכירות משנה בעל פה, את מבנה הגן מצד ג’, ששכר את הגן מאת הבעלים. משנכנס צד ג’ להליכי חדלות פרעון, הבעלים, המשכיר, לא הכיר בזכותו להשכיר את מבנה הגן לקאנטרי גן והורה לנתבעת לסלק את ידה מהמקום באמצע שנת הלימודים, ולחילופין, לחתום בתוך שלושה ימים על הסכם שכירות דרקוני, אשר אף הגדיל משמעותית את דמי השכירות החודשיים. מאחר שהדבר נעשה באמצע שנת לימודים, הנתבעת חתמה יחד עם הקאנטרי גן על הסכם שכירות מיום 1.1.10, במסגרתו נכללה הצהרתה כאילו בדקה את מצבו התכנוני של הנכס, ברם הנתבעת לא ביצעה בדיקה זו, לא ידעה על צו ההריסה והמשכיר לא מסר לה פרטים לענין זה.
    3. הנתבעת, לטענתה, דיווחה לתובעת על נסיבות חתימת הסכם השכירות אשר נכפה עליה ולא הסתירה ממנה דבר לענין זה. ממילא היה ידוע לתובעת כי יהיה עליה לחתום באופן אישי על הסכם השכירות ולפעול לקבלת אישור המשכיר להמחאת זכות השכירות.
    4. לפי ההסכם בין הצדדים היה על התובעת לשלם לנתבעת סך 100,000 ₪ כדמי כניסה ולא כהלוואת בעלים. במקביל היה עליה להשקיע בחברה המשותפת סך 250,000 ₪, ומנגד נעשתה המחאת זכויות וחובות כוללת מהקאנטרי גן לחברה המשותפת, שהוערכה אף היא בסך של 350,000 ₪. התובעת אכן הפקידה סך 100,000 ₪ בחברה המשותפת וסכום זה נמשך ע”י הנתבעת לאלתר בהסכמת התובעת, שכן אין זה נכון כי מדובר בהלוואת בעלים.

    מכוח הסכם המייסדים הוקמה חברה חדשה והצדדים פתחו חשבון בנק על שמה. הסכם השכירות הומחה אף הוא לחברה המשותפת, צורף להסכם המייסדים ונבחן ע”י התובעת.

    1. לאור החלטת ממשלת ישראל למתן חינוך חינם לילדים בגילאי 3 עד 4, לאחר חתימת הסכם המייסדים ועם פתיחת שנת הלימודים, נרשמו לגן כמחצית הילדים בלבד ובהתאם פחתו הכנסות הגן. הדבר הוביל את התובעת לחפש כל דרך להתנער מהתחייבויותיה כלפי הנתבעת בהסכם המייסדים.
    2. התובעת לא הפקידה את משכורות חודש אוגוסט 2012 בחברה המשותפת ונותרה חייבת בגין כך סך 27,212 ₪, סירבה לשתף פעולה בחתימה על הסכם השכירות ולשאת בחלקה בהשקעות שנדרשו לשם הפעלת הגן.
    3. עם הגשת כתב האישום, הודיעה התובעת על ביטול הסכם המייסדים והתנערה מהתחייבויות החברה המשותפת כלפי צדדים שלישיים. התובעת הפסיקה להתייצב לעבודה, לא שיתפה פעולה בחשבון הבנק המשותף והתעלמה מחבויות החברה המשותפת. התובעת מחוייבת היתה לפעול באמצעות החברה המשותפת כלפי הצדדים השלישיים עד לתום שנת הלימודים, גם אם לשיטתה נפל פגם בהסכם המייסדים. הנתבעת וחברת הקאנטרי גן המשיכו לשאת בתשלומים השונים הכרוכים בהפעלת הגן מחודש מאי 2013 ועד לסגירת הגן בחודש אוגוסט 2013.
    4. מרבית הנזקים הנטענים ע”י התובעת מיוחסים לחברה המשותפת או לחברות של בעלות הדין. מכל מקום, יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק, סכומים המהווים מחצית מתשלומים ששילמה הנתבעת לצמצום חובות החברה המשותפת ולתפעול הגן עד לסוף שנת הלימודים, כמו גם, בגין לשון הרע שפרסמה התובעת אודות הנתבעת.

    ד. העדויות:

    1. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, כמו גם מטעם רואה החשבון טל כרמלי, גב’ אילנה זיצר, אשר רכשה חלק מציוד הגן מאת הנתבעת, וכן מטעם גב’ עדנה ניסלי וגב’ נאוה זלר, שהועסקו אצל הנתבעת.

    הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה וכן מטעם בעלה לשעבר, מר רון פרי.

    העדים נחקרו בחקירות נגדיות בפני והצדדים סיכמו טענותיהם.

    ה. דיון:

    לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם, בעדויות, במוצגים שהוגשו ובסיכומי ב”כ הצדדים, להלן החלטתי:

    1. התובעת טוענת שהנתבעת הפרה את הסכם המייסדים בכך שלא התייצבה לעבודה בהתאם להוראות ההסכם, לא מילאה את חלקה בהסכם בהתנהלותה מול צוות הגן והורי הילדים ואף ניסתה להביא את התובעת לחתום בעצמה על הסכם השכירות מול המשכיר.

    לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת הפרה תניות אלה באופן שזיכה את התובעת בביטול ההסכם. התובעת טענה שהנתבעת לא התייצבה לביצוע מטלותיה על פי הסכם המייסדים, בטיעון כללי ובשפה רפה ובלא תימוכין נוספים לכך. הגב’ עדנה ניסלי, שהעידה מטעם התובעת, הצהירה כי עד להגעת התובעת לגן, הנתבעת לא נהגה אל הצוות בצורה נאותה ולא התייחסה לפניות ההורים. אין היא מתייחסת בתצהירה לפועלה של הנתבעת בגן בתקופת ההסכם המשותפת בין התובעת והנתבעת. גם הגב’ נאוה זלר, גננת שהעידה מטעם התובעת, הצהירה על פעילות הנתבעת בגן קודם להתקשרות עם התובעת, כמו גם על פעילות התובעת בגן, אך לא על פעילות הנתבעת בתקופה המשותפת. ממילא לא נסתרה הטענה כי כמות הילדים בגן הלכה וגדלה מאז פתיחתו ע”י הנתבעת ועד להתקשרותה בהסכם עם התובעת.

    מכל מקום, לא הוכח כי מדובר בהפרה יסודית המזכה את התובעת בביטול ההסכם, והתובעת לא טענה ולא הוכיחה כי פנתה לנתבעת לענין זה ונתנה לה אורכה לפעול בהתאם להסכם.

    כך גם לענין הניסיון להחתים את התובעת על הסכם השכירות. בהסכם המייסדים נקבע כי הזכויות והחובות מכוח הסכם השכירות מומחות לחברה החדשה שהוקמה ע”י הצדדים. הסכם השכירות אומנם מעניק אופציה לשוכר להאריך את תקופת השכירות, אך גם קובע כי אין להעביר את זכויות השוכר לאחר מבלי לקבל את הסכמת המשכיר לכך בכתב ומראש. מכאן שלא מצאתי פסול בכך שהנתבעת ביקשה לערב את התובעת במימוש האופציה לשכירות מבנה הגן לשנה נוספת. (הגם שאינני נדרשת לשאלה האם היה על התובעת ובעלה לחתום על הסכם השכירות באופן אישי או כערבים). עם זאת, התנהלותה של הנתבעת, כמי שפעלה, לטענת התובעת, “מאחורי גבה” לענין זה ותוך קביעה מוגמרת כי עליה לחתום על הסכם השכירות אישית מבלי לשתפה קודם לכן בענין, תובא בחשבון להלן בהתייחס להתנהלות הצדדים בעת קיום ההסכם.  

    ניתן לראות כי גם התובעת לא שמה מלוא יהבה על טענות אלה, אשר ביססו, לטענתה, את זכותה לביטול ההסכם כבר באותה עת, שכן אף התובעת הצהירה שנוכח כל ההתנהלות האמורה, הודיעה לנתבעת כי ברצונה למכור את חלקה ולא ביטלה את ההסכם באופן חד צדדי. בפועל אף נעשה ניסיון למכור את הגן לצד ג’, כשגם הנתבעת הצטרפה למהלך זה.

    מכאן, שלא ניתן לקבוע כי על בסיס אותן טענות אשר, כאמור, לא הוכחו, פעלה התובעת לביטול ההסכם בטענה להפרתו ע”י הנתבעת, אלא שרצונה של התובעת היה אותה עת למכור את חלקה על פי ההסכם לצד ג’.

    1. שונים הם הדברים באשר לטענת התובעת בדבר אי גילוי העדר האישורים וההיתרים למבנה הגן ולהפעלתו, המצג שהציגה לענין זה הנתבעת, כטענת התובעת, אי דיווח של הנתבעת על קיומו של מכתב ההתראה מהעיריה וגילויה של התובעת את קיומו של כתב האישום וצו ההריסה.

    אני מקבלת את גרסת התובעת כי קודם לחתימת הסכם המייסדים, נערכה בין הצדדים שיחה בה נדונה ספציפית שאלת קיומו של היתר להפעלת הגן וכי הנתבעת לא גילתה לתובעת שלא עלה בידה לבדוק קיומם של אישורים כאמור, ולהיפך, הניחה דעתה כי לאור מיקום הגן, העיריה לא פועלת לסגירתו. יש לזכור כי הרקע להסכם המייסדים היה סגירת הגן של התובעת מאחר שלא ניתן לו אישור לשימוש חורג, כשהדבר היה ידוע גם לנתבעת ולבעלה, כהצהרתם. ברי והגיוני כי שאלת פעילות הגן בהיתר תהא שאלה בעלת חשיבות עובר לחתימת הסכם המייסדים.

    1. אני מקבלת את הצהרת התובעת כי הנתבעת הרגיעה אותה לענין זה ואכן טענה כי גנים אחרים, מחוץ למתחם בו ממוקם הגן הספציפי, קיבלו צווי סגירה, ואילו העיריה לא פעלה לסגירת הקאנטרי גן הממוקם באזור מסחרי.

    התובעת הצהירה בחקירתה הנגדית: “אמילי ובעלה אמרו שהמקום שאנחנו נכנסים אליו הוא מקום מסחרי שמיועד לעסקים ואין צורך באישור חורג ויש את מלוא ההיתרים. הראו לי את החוזה שכירות שהם בדקו והכל נעשה מול העו”ד שלהם עו”ד יצחקי, הם ידעו שבגלל הנסיבות שסגרתי את הגן, זה משהו מהותי ואני מתכוונת להשקיע כסף וזמן. .. הראו לי בחוזה את כל האישורים והכל נעשה עם העו”ד שלהם אז לא חשבתי שאני צריכה לבדוק, מעבר לזה שהיינו מכרים ותיקים… לא היתה לי סיבה להאמין שאם הם יודעים שסגרתי את הגן בעקבות עניינים משפטיים שהם יכניסו אותי לכזה בור שאני בפירוש שואלת לגבי כל הנושא המשפטי. בנוסף הסכם המייסדים ביננו היה הסכם סטנדרטי שלא בהכרח נוגע לגן ילדים, אפילו שזה כתוב בחוזה הקודם שלהם. ביקשתי שיהיו שתי פסקאות מפורשות שהם מציינות בפירוש שהם יודעים שאין התראה, מפנה לעמוד הראשון להסכם… האמנתי לאנשים שאני מכירה. הם גם חתמו בפני. מה יותר מחתימה מול עו”ד ואמירה מול עו”ד” (ראה עמ’ 17 לפרוטוקול). ובעמ’ 18 לפרוטוקול: “העו”ד שהיה שלנו בהסכם המייסדים הוא היה העו”ד המשותף שהיה גם של אמילי ורון. הם הצהירו בפניו שהם יודעים שהכל מסודר ויש את מלוא ההיתרים, זה היה העו”ד שהיה שם והוא לא אמר תלכי לבדוק, ואני סמכתי עליו. האמינות היתה מלאה בפני עו”ד ובפני רואה החשבון”.

    1. הצהרה זו אף קיבלה אישוש, לכאורה, מהאמור בהסכם השכירות שנחתם בין המשכיר לבין הנתבעת וקאנטרי גן וצורף כחלק בלתי נפרד להסכם המייסדים בין הצדדים. בסעיף 3(ב) להסכם השכירות נקבע כי: “השוכר מצהיר בזאת כי ראה ובדק את המושכר, את כל הנתונים העובדתיים, הפיזיים, המשפטיים והתכנוניים בקשר למושכר לרבות למקרקעין עליהם בנוי המושכר ולזכויות המשכיר במושכר… מבניו… את תכניות בנין עיר החלות על המושכר… את תכניות המושכר, ההיתרים ו/או הרשיונות בקשר על המושכר ולמבניו ואת הזכויות שהוקנו, ככל שהוקנו, על פיהם, ואת כל יתר הפרטים הרלבנטיים למושכר ולאפשרויות השימוש בו, לרבות אצל הרשויות השונות כולל ועדות לתכנון ולבניה, ובכלל זה כל ההליכים התכנוניים והחלטות הרשויות התכנוניות ביחס למושכר, צווים של רשויות מוסמכות בקשר למושכר, וכל דבר אחר שמצא לנכון לבדוק כדי לברר אם המושכר מתאים למטרותיו.. הוא מכיר את המושכר מזה חודשים רבים, וכי מצאו מתאים לצרכיו ולמטרותיו…”. בסעיף 23 להסכם השכירות נקבע כי השוכר בלבד אחראי לקבלת רשיון עסק במושכר ו/או היתר ו/או אישור לשימוש חורג, וכי השוכר בלבד מתחייב להוציא רשיון עסק. הוסכם עוד כי השוכר מוותר על כל טענה בגין אי קבלת היתרים או בגין מתן צווי הריסה למושכר.  וכי: “השוכר מאשר כי שכר את המושכר בכלל ולמטרת השכירות בפרט, לאור בדיקותיו הוא על אחריותו, ומבלי שהסתמך על מצגים ו/או הבטחות של המשכיר”.
    2. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה כבר באותו מועד סיפרה לתובעת כי נאלצה לחתום על הסכם השכירות בתוך תקופה קצרה ומבלי שערכה את הבירורים הנדרשים ביחס לקיומם של ההיתרים. סבורני כי לו אכן הנתבעת היתה אומרת דברים אלה לתובעת, לא היתה התובעת מתקשרת עימה בהסכם מבלי לבדוק את שאלת ההיתר והרישוי, לאחר שכבר נאלצה לסגור גן שניהלה מאותו טעם ממש של אי קיום היתר לשימוש חורג.
    3. למקרא תצהיר הנתבעת לענין זה נוצר הרושם כאילו הנתבעת פעלה לבדה בחתימה על הסכם השכירות עם המשכיר ותחת לחץ. בתחילה הכחישה הנתבעת בחקירתה הנגדית דבר היותה מיוצגת ע”י עו”ד בחתימה על הסכם השכירות עם הבעלים. משהוצג לה מכתב מטעם עו”ד שייצג אותה אותה עת (ת/3), השיבה כי הדבר לא זכור לה (ראה שורות 25 ואילך בעמ’ 28 לפרוטוקול). עורך הדין מציין במפורש במכתבו כי לא נעשו בדיקות בפן התכנוני או לענין ההיתרים או רישיון עסק, ואף הציע, בהערות לטיוטת ההסכם, מחיקת חלק מההצהרות האמורות בסעיף 3 להסכם השכירות שצוטט לעיל. אך סופו של יום, ההסכם נחתם ככולל הצהרות אלה ומבלי שהנתבעת פעלה לביצוע הבדיקות האמורות.

    האמור אף לא תומך בטענת הנתבעת כי ניתנו לה שלושה ימים בלבד לחתימת ההסכם, שעה שהתנהל מו”מ והועברו טיוטות נוסח הסכם בין הצדדים לפחות מסוף חודש 12/09 ועד 12/01/10.

    1. הנתבעת אישרה בחקירתה הנגדית שלא סיפרה לתובעת כי עורך- הדין של הנתבעת המליץ לה לבדוק את הנושא התכנוני וההיתרי של הגן, לפני שחתמה על הסכם השכירות. גם בעלה (לשעבר) של הנתבעת אישר כי לא אמר לתובעת ו/או לבעלה, קודם לחתימת הסכם המייסדים, שההצהרה בהסכם השכירות לענין בדיקת תקינות ההיתרים והאישורים לגן איננה נכונה וכי ראוי שיבדקו הענין בעצמם (ראה עמ’ 39 לפרוטוקול) והסתפק בכך שמסר לבעלה של התובעת את הסכם השכירות וכי היה בידי התובעת ובעלה לבצע את הבדיקות בעצמם. גם בעלה (לשעבר) של הנתבעת אישר כי עוה”ד המליץ להם שלא לחתום על הסכם השכירות במתכונתו.
    2. הנתבעת טענה בתצהירה כי המתחם בו התנהל הגן “הינו סבוך מן הבחינה התכנונית ואין המדובר במתחם אשר בנקל ניתן לברר את מצב ההיתרים בו” (ראה סעיף 10 לתצהירה). והכיצד יודעת זאת הנתבעת אם לא בדקה מעולם את מצבו התכנוני ואת סוגיית ההיתרים למבנה הגן? ואם כך הוא, מדוע לא ציינה זאת בפני התובעת קודם לחתימת ההסכם?
    3. הנתבעת אישרה כי היא עומדת מאחורי ההצהרות שניתנו בהסכם השכירות (ראה שורה 10 בעמ’ 28 לפרוטוקול) וכי בדקה את סיווג הגן בעיריה כגן ילדים לצורך תשלום ארנונה. הגם שהיה באפשרות הנתבעת לערוך את כל הבדיקות לענין הרישוי וההיתרים גם קודם לחתימתה על הסכם השכירות, היא לא עשתה כן וחרף זאת אישרה את ההצהרות האמורות בהסכם השכירות. היה באפשרותה לערוך את הבדיקות גם לאחר חתימת הסכם השכירות, כבר בשנת 2010, אך היא לא עשתה כן. היה באפשרותה לערוך את הבדיקות גם לפני החתימה על הסכם המייסדים עם התובעת, אך הנתבעת לא עשתה כן. בוודאי שהיה עליה לדווח לתובעת קודם לחתימה על הסכם המייסדים שאל לה לסמוך על האמור בהסכם השכירות לענין זה, שכן הדבר לא נבדק על ידה.
    4. מסקנתי היא כי התובעת לא היתה מתקשרת בהסכם המייסדים, אם הנתבעת אכן היתה מציגה בפניה את הדברים כפי שהנתבעת טוענת להם כיום. התובעת הסתמכה הן על ההצהרות המופיעות בהסכם השכירות, שהיווה חלק בלתי נפרד מהסכם המייסדים, והן על דברי הנתבעת לענין זה, כפי שקבעתי לעיל. כך או כך, היו אלה הצהרותיה של הנתבעת, הן בהסכם השכירות והן על פה כלפי התובעת, עליהן הסתמכה התובעת קודם לחתימת הצדדים על הסכם המייסדים.
    5. לאור האמור, אני קובעת כי הנתבעת הציגה בפני התובעת מצג, לפני החתימה על הסכם המייסדים, כאילו לגן אישורים והיתרים להפעלתו ואין כל חשש שהעיריה תורה על סגירתו. הנתבעת לא דיווחה לתובעת כי בפועל לא ערכה בדיקה לענין זה אצל הגורמים הרלבנטיים. הנתבעת אף הצהירה במבוא להסכם המייסדים כי “צד א’ מצהיר כי למיטב ידיעתו לא נתקבלה כל תביעה ו/או דרישה ו/או צו מכל רשות שהיא לפיהם נדרש צד א’ לסגור ו/או להפסיק את הפעלת הגן”, וכי “הצדדים מצהירים כי אין כל מניעה חוקית, חוזית או אחרת לחתימתם על הסכם זה”.

    (יוער כי כתב האישום הוא על כך שהמבנה נבנה ללא היתר וכי נעשה בו שימוש בניגוד לתכנית. הנתבעת העלתה לראשונה בסיכומיה את הטענה שבדיקה בעיריה לא היתה מגלה כי כך הוא וטענה זו לא הוכחה).

    1. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי גם אם מדובר באי גילוי מלוא המידע ולא באמירה שיקרית ממש, מדובר בחוסר תום לב במשא ומתן העלול לעלות אף כדי הטעיה. חובת הגילוי הרחבה בה הכירו בתי המשפט כוללת גם פרטים אותם יכול היה הצד האחר לברר בעצמו. עובדה זו איננה פוטרת את המתקשר מחובתו לגלות מידע מהותי הקשור להסכם, גם אם הצד השני להסכם יכול היה לבררו בעצמו.
    2. אני מקבלת אף את טענת התובעת לפיה עלה מהראיות שגם במהלך תקופת ההסכם ידעה הנתבעת על קיומה של התראה מטעם העיריה בגין השימוש במבנה ללא היתר כגן קודם להגשת כתב האישום, אך לא פעלה ליידוע התובעת בענין זה, “בזמן אמת”, ובסמוך לאחר שקיבלה את ההתראה. היא בחרה להעלים עובדה זו מהתובעת ולפנות למשכיר בניסיון לבדוק את הענין.

    בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי ידעה על מכתב ההתראה של העיריה רק בחודש אפריל 2013, אך עדות זו מנוגדת להצהרתה המפורשת בסעיף 35 לתצהירה, לפיה בסוף חודש נובמבר 2012 שוחחה עם המשכיר לענין מכתב ההתראה שהתקבל. גם בעלה של הנתבעת אישר שבחודש נובמבר 2012 ידעה הנתבעת על מכתב ההתראה של העיריה ושוחחה על כך עם המשכיר. גם התובעת הצהירה שהנתבעת אמרה לה לאחר הפגישה עם המשכיר בחודש 04/13, כי ידעה כבר קודם לכן על מכתב ההתראה (בחודש 10/12).

    אני קובעת לפיכך כי לכל המאוחר ידעה הנתבעת על מכתב ההתראה בחודש 11/12 ואף היא מאשרת כי לא גילתה אודותיו לתובעת.

    1. התנהלות זו של הנתבעת באדישותה, הן לאמור בהתראה והן בכתב האישום, חזרה על עצמה, כהצהרתה שלה, גם לאחר שקיבלה את כתב האישום ופנתה למשכיר שהבהיר שהעניין מצוי בטיפולו, והצהירה: “ועל כן חדלתי מלהדאיג את עצמי בעניין” (ראה סעיף 36 לתצהיר הנתבעת).
    2. הנתבעת הצהירה כי, אם היתה ידועה לה בעיית ההיתרים להפעלת הגן, היא לא היתה פותחת את רישום הגן לשנת הלימודים הבאה. הצהרתה זו מנוגדת למכתבה להורים (ת/8) מחודש יוני 2013 המודיע להם, בין היתר, כי ההרשמה לשנת הלימודים הבאה בעיצומה וכי הגן ימשיך להתנהל על ידה ללא שום שינוי, הגם שאין חולק כי באותו מועד כבר ידעה הנתבעת על הגשת כתב האישום כנגדה.
    3. התרשמתי שאלמלא היתה התובעת קובעת פגישה עם המשכיר על מנת להעביר את זכויותיה לצד ג’ אחר ואלמלא נפל לידיה כתב האישום באקראי, לא היתה הנתבעת מגלה לה דבר קיומם של ההתראה האמורה או של כתב האישום.

    פועלה של הנתבעת לא נבע אלא מהחשש שידיעת התובעת על קיומה של ההתראה האמורה והעדר ההיתרים למבנה ולגן, יובילו לכך שהתובעת תבקש לסיים את הפעילות המשותפת של הצדדים מכוח ההסכם. הסתרת העובדות האמורות ע”י הנתבעת מאששות את המסקנה שמדובר בענין מהותי ששימש אף נדבך מרכזי ברצונה של התובעת להתקשר בהסכם עם הנתבעת. הנתבעת הבינה כי אם תגלה זאת התובעת, היא לא תאות לסיים את שנת הלימודים במסגרת ניהול הגן באמצעות החברה המשותפת של הצדדים.

    הנה כי כן, לא רק שהנתבעת הציגה מצג שווא בפני התובעת עובר לחתימת ההסכם, גם במהלך תקופת ההסכם היא פעלה בחוסר תום לב, באי גילוי ובהעלמת מידע מהותי זה מפני התובעת.

    1. נוכח זאת, זכאית היתה התובעת לבטל את ההסכם עם הנתבעת. גם אם התובעת חפצה היתה למכור את חלקה או להיחלץ מההסכם קודם לכן, נוכח טענותיה לחוסר שיתוף פעולה עם הנתבעת או להתנהלותה של זו כלפיה או בשל כך שלא נרשמו לגן מספיק ילדים, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי ביטול ההסכם, נוכח הבעיות שנתגלו לענין האישורים וההיתרים להפעלת הגן, איננו כדין.
    2. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי היה על התובעת להמשיך בניהול הגן עימה עד לסוף שנת הלימודים, מן הטעם שכתב האישום לא הוגש כנגד התובעת עצמה ולא היה לה כל סיכון בשל כך. בכך למעשה טוענת הנתבעת כי ראוי היה שהתובעת תעשה אף היא שימוש לא חוקי בגן, הגם שידוע לה שנטען כי מדובר במבנה ללא היתר ובשימוש בניגוד לתכנית. ודוק, ההיתרים הנדרשים הינם הן לטובת כלל המשתמשים בהם: ילדי הגן, צוות הגן וההורים, והן לטובת כלל הציבור הסמוך למקום העסק.
    3. העובדה שהנתבעת עצמה המשיכה להעביר כספים לעסק איננה שוללת את הקביעה לקיום ההסכם על ידה בחוסר תום לב. כבר ראינו כי גם לאחר הגשת כתב האישום הציעה הנתבעת להורי ילדי הגן לרשום אותם לשנת הלימודים הבאה, משמע, לא היה בהגשת כתב האישום כדי למנוע מהנתבעת להמשיך ולנהל את הגן, שנטען לגביו, כי הינו בנוי ללא היתר והשימוש בו כגן מנוגד לתכנית.
    4. התובעת הצהירה, ואני מקבלת הצהרתה זו, כי ניסתה לסיים את ההסכם תוך פגיעה מינורית ככל האפשר בילדי הגן ובתפקוד הגן. היא הציעה להעביר את הכספים שנותרו בחשבון החברה המשותפת לחברה של הנתבעת, הקאנטרי גן, אך הנתבעת סירבה. הנתבעת אישרה זאת בחקירתה הנגדית (ראה עמ’ 33 לפרוטוקול).
    5. עם זאת, סבורני כי יש להטיל אשם תורם גם לפתחה של התובעת.

    סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג – 1973 מחייב צד לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ואם לא עשה כן, יחויב בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד שכנגד עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה. בשל אופיה המעין נזיקי של הוראה זו, לא ראו בתי המשפט קושי מיוחד בשימוש בהגנת האשם התורם במסגרת תביעה הנסמכת על הפרת חובת תום הלב בשלב הטרום חוזי, במקרים המתאימים. כך חולק הנזק בין יוצר מצג השווא או מפר חובת הגילוי לבין הנפגע, שהתרשל בעצמו. “קביעת אחריותו היחסית של הניצג לנזק תיעשה, כמובן, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה… ניתן להיעזר במבחני עזר (שאינם ממצים)… ולדוגמא: מידת אי-הסבירות בהתנהגותו של הניצג; יכולתו של הניצג לעמוד על הנדבכים השגויים במצג שהוצג לו עצמו; מידת מומחיותו וניסיונו של הניצג; סבירות ההסתמכות של הניצג על המצג; פער בין הצדדים בנגישות למקורות המידע הרלבנטי; התנהלות המציג (מכוונת או רשלנית בלבד) תרומתו הסיבתית לנזק והנחותיו בשאלה האם הניצג יסמוך בלעדית על מצג-השווא ובצד כל אלה: שיקולי מדיניות משפטית” (ראה ע”א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ’ דודאי ואח’).

    הגנה זו אומצה גם לשלב החוזי עצמו. כאשר נמצא כי שני הצדדים לחוזה תרמו להתרחשות הנזק בהתנהגותם, אין מניעה לחלוקת אחריות ביניהם תוך בחינת כל מקרה לגופו ולנסיבותיו ובשים לב לשיקולי מדיניות משפטית ראויה (ראה ע”א 3912/90 Eximin S.A. נ’ טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע”מ).

    1. ובענייננו, דווקא משום שהתובעת כבר סגרה את הגן הפרטי שלה בשל נסיבות הנעוצות בהעדר אישורים והיתרים להפעלתו, מצופה היה כי תבדוק, גם בשלב המשא ומתן טרם חתימת הסכם המייסדים, כי אכן קיימים אישורים להפעלת הגן הנוכחי. אומנם התובעת סמכה על הקשרים האישיים וההיכרות שהיתה בין בעלה לבעלה (לשעבר) של הנתבעת. היא הסתמכה על ההצהרות של הנתבעת בהסכם השכירות שצורף להסכם המייסדים. היא הסתמכה על המצג שהציגה לה הנתבעת לענין זה קודם לחתימת ההסכם, מצג שהוצג אף בפני עו”ד משותף לצדדים. עם זאת, יכולה היתה לפנות לגורמים הרלבנטיים לבירור הענין בעצמה, ולחילופין, לדרוש לראות את ההיתרים בעין, וזאת בטרם פעלה להוצאת כספים ומתן ציוד עפ”י ההסכם. משלא עשתה כן, סבורני כי יש לייחס לה אשם תורם, בנסיבות המקרה דנן, בשיעור 50% .

                (וראה מקרים בהם יוחס אשם תורם לנפגע: ע”א 4697/05 הנ”ל; ת.א. (צפת) 17531-09-13 א.י.א אושר בעיר בע”מ נ’ בזק החברה הישראלית לתקשורת בע”מ; ת.א. (עכו) 22460-12-12 נוף לים עכו בע”מ נ’ מינהל מקרקעי ישראל; ת.א. (י-ם) 2155/08 קולברון נ’ רוזנבלו).

    1. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת בסיכומיה לפיה על התובעת להפנות טענותיה כלפי החברה המשותפת שהוקמה בהסכם המייסדים. שהרי, הסכם המייסדים נערך בין התובעת לבין הנתבעת באופן אישי. המצגים עובר לחתימת ההסכם לענין האישורים וההיתרים לפעילות הגן ניתנו ע”י הנתבעת עצמה ובהסתמך עליהם התקשרה התובעת עם הנתבעת בהסכם המייסדים, מכוחו, כאמור, הוקמה החברה המשותפת. התובעת פעלה להוצאת כספים לפי הוראות ההסכם, ובהמשך גם במהלך תקופת ההסכם העלימה הנתבעת מהתובעת את ההתראה מהעיריה, ובכך גרמה לתובעת להמשיך ולהעביר כספים נוספים. מכאן קמה יריבות אישית ישירה בין התובעת לבין הנתבעת ועל הנתבעת לשפות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב המצג שהוצג קודם לחתימת הסכם המייסדים ועקב כריתת הסכם המייסדים וקיומו בחוסר תום לב ע”י הנתבעת.

    ו. הנזקים:

    1. כפי שנקבע לעיל, לתובעת קמה הזכות לפיצוי מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973, פיצויים שמטרתם העמדת הצד הנפגע במצב בו היה אלמלא נכנס למשא ומתן או אלמלא הופרה כלפיו החובה לנהוג בתום לב במהלך המשא ומתן. כמו כן, קבעתי לעיל כי התובעת ביטלה את ההסכם כדין, כי הופרה חובת תום הלב גם בעת ביצוע ההסכם, ומכאן זכאית התובעת להשבה של הכספים שהוציאה בגין כריתת ההסכם וקיומו בחוסר תום לב ובגין הנזק שהיה על הנתבעת לצפותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

    להלן אבחן את הנזקים הנתבעים על ידי התובעת.

    1. כספים ששולמו כהלוואת בעלים בסך 119,640 ₪ – אין חולק כי סכומים אלה שולמו ע”י התובעת (ראה סעיפים 18 ו – 26 לתצהיר הנתבעת וסעיפים 17 ו – 18 לסיכומי הנתבעת). כן אין חולק כי את הסך 100,000 ₪ ששולם, נטלה הנתבעת לעצמה.

    לטענת התובעת, מדובר בהלוואת בעלים, ואילו, לטענת הנתבעת, מדובר ב”דמי כניסה” שהיה על התובעת לשלם במישרין לנתבעת.

    בהסכם המייסדים נרשם כי מדובר בהלוואת בעלים (ראה סעיף 6 להסכם). בסעיף 6.2 להסכם אף נקבעו התנאים להחזרת ההלוואה. מכאן שטענת הנתבעת הינה למעשה טענה בעל-פה כנגד האמור מפורשות במסמך בכתב. נוסף על כך, רואה החשבון כרמלי, שהעיד מטעם התובעת, הצהיר מפורשות כי מדובר היה בהלוואת בעלים, כפי שהוא נוהג לייעץ במקרים דומים ואף נתן לכך טעם עסקי. לא מצאתי שלא לקבל את עדותו, הגם שעודנו משמש כרואה החשבון של התובעת (ובזמן קיומו של ההסכם, שימש אף כרואה החשבון של הנתבעת ובעלה).

    הנתבעת סומכת טיעוניה על הערה המצויה בפתח סעיף 6.2 להסכם, בה נרשם: “צריך לקבוע תנאים להחזר ההלוואה לאור העובדה כי זו לא הלוואת בעלים כך שלפי דעתי ההחזר יהיה שווה בשווה”. מדובר, כאמור, בהערה, שאיננה רשומה כתנאי מתנאי ההסכם, לא על פי לשונה ולא בצורתה, שעה שלא נרשמה כתת סעיף בהסכם. נחזה כי מדובר בהערה שנשתרבבה מטיוטה קודמת להסכם. איש מהצדדים לא ידע לומר מי כתב הוראה זו ומה משמעותה. הוראה זו כאמור איננה נחזית באופן רישומה כחלק מההסכם, אלא כתרשומת של מאן דהוא, כהערה לטיוטה להסכם. אין מקום לסמוך עליה, בהעדר כל ראיה לזהות כותבה והמשמעות שביקש לייחס לה, שעה שהיא עומדת לבדה אל מול האמור מפורשות בהסכם, הצהרת התובעת והצהרת רואה החשבון מטעמה. מכל מקום, גם באותה הערה לא נקבע כי מדובר ב”דמי כניסה”, כטענת הנתבעת, ולכל היותר הנתבעת זכאית למחצית אותם כספים, לפי לשון ההערה.

    גם אם, כטענת הנתבעת, מדובר בתשלום המהווה “דמי כניסה” כהגדרתה והיא רשאית היתה ליטול אותו לכיסה, ממילא מחוייבת היא בהשבתו לתובעת. שכן, אלמלא המצג שהציגה לה עובר לחתימת ההסכם, לא היתה התובעת מעבירה סכום זה לחשבון החברה המשותפת או לנתבעת. לו היתה הנתבעת מדווחת לתובעת על מכתב ההתראה מהעיריה במהלך תקופת קיומו של ההסכם, לא היתה התובעת ממשיכה להעביר כספים לחברה. גם אם הכספים הועברו כהלוואת בעלים, הנתבעת חבה בהשבתם נוכח מצגיה עובר לכריתת ההסכם ובמהלכו ומשנמצא כי מצגים אלה לא היו נכונים. זאת, בניכוי אשמה התורם של התובעת לענין זה.

    לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת בגין מרכיב זה סך 59,820 ₪.

    1. תביעת שכר עבודה שהתובעת נמנעה מלמשוך מהעסק – עובדה זו לא היתה שנויה במחלוקת וכך גם הנתבעת לא משכה לעצמה כל שכר במהלך אותה תקופה. עם זאת, לא מצאתי בהסכם המייסדים הוראה המתייחסת לאופן משיכת משכורות ולהיקפן של אלה. ממילא לא הוכח הפסד השכר האמור או מהו השכר הראוי בנסיבות הענין. לפיכך אינני מוצאת לחייב את הנתבעת בתשלום בגין מרכיב זה.
    2. יתרת חוב בחשבון המשותף – אין חולק כי התובעת שילמה את מחצית החוב בחשבון המשותף בסך 61,000 ₪ (ראה אסמכתאות בנספח 16 לתצהירה). קבעתי, כאמור, כי התובעת לא היתה מתקשרת עם הנתבעת בהסכם אלמלא המצג שהוצג בפניה קודם לכריתת ההסכם ובמהלכו. מכאן גם לא היה נוצר חוב לבנק בחשבון המשותף, בחלקו נשאה התובעת במישרין. קבעתי, כאמור, כי ההסכם בוטל כדין ע”י התובעת ומכאן זכאית היא להשבת הכספים שהוציאה עקב התקשרותה בהסכם, בניכוי אשמה התורם.

    אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין מרכיב זה סך 30,500 ₪.

    1. נזק בגין ציוד שהתובעת העמידה לרשות הגן בשווי 50,000 ₪ ונמכר ע”י הנתבעת – ציוד התובעת הוערך מפורשות בהסכם המייסדים בין הצדדים בסכום של כ- 50,000 ₪ (ראה סעיף 6.1 להסכם) ואין חולק כי הועבר כחלק מהלוואת הבעלים. מהראיות שהובאו בפני עולה כי הנתבעת פעלה למכירת ציוד הגן. ראה לענין זה הצהרות הגב’ ניסלי והגב’ זלר, אשר לא נסתרו גם בחקירתן הנגדית. הגם ששתי העדות טוענות כי הנתבעת או החברה בבעלותה חבות להן כספים עד היום, איני רואה שלא לקבל עדותן לגבי מכירת ציוד הגן, ובכלל זה, גם את הציוד של התובעת. לכך יש להוסיף את עדותה האובייקטיבית של הגב’ זיצר, שהגיעה לגן עם גננות נוספות בעקבות פרסום שערכה הנתבעת לענין מכירת ציוד הגן, הנתבעת הראתה לה ציוד שכבר נמכר והגב’ זיצר רכשה ציוד כפי שפרטה ודיווחה על כך במסגרת ספריה. הנתבעת טוענת כי תרמה את כל הציוד לחב”ד ואף צירפה אסמכתא לכך. אף אם חלק מהציוד או כולו נתרם או נמכר, גם הנתבעת מאשרת שהוא או שוויו לא הועברו לתובעת. 

    אלמלא המצג שהציגה הנתבעת לתובעת עובר לחתימת ההסכם, לא היתה התובעת מתקשרת בהסכם ולא היתה מעבירה את הציוד בשווי האמור לצורך פעילות הגן. לפיכך, ובשים לב לאשמה התורם של התובעת, על הנתבעת לשלם לתובעת בגין מרכיב זה סך 25,000 ₪.

    1. תשלומים ששולמו כשכר לעובדים, פיצויים ותשלומי הבראה וחופשה – הן בהתאם להצהרת התובעת והן בהתאם לנספחים שצרפה (נספחים 19-20 לתצהירה), התשלומים האמורים, ככל ששולמו, שולמו ע”י תאגיד ולא ע”י התובעת עצמה. כך צורפו לתצהיר התובעת חשבוניות ו/או תלושי שכר של חברת “ב.י. חינוך ניהול ויזמות בע”מ” ושל חברת “לסקר ניהול פרויקטים בע”מ”. שני הצדדים אישרו כי המשכורות שולמו באמצעות החברות של כל אחת מבעלות הדין. גם החברה של הנתבעת, הקאנטרי גן, שילמה משכורות למספר רב יותר של עובדות. גם אם מדובר בתאגידים שהתובעת ו/או בעלה הינם בעלי מניות בהם, עדיין החברות עצמן או מי מהן אינן צד להליך זה והתביעה לא הוגשה בשמן. מכאן שלא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום לתובעת בגין מרכיב זה.
    2. כיסוי חוב של הנתבעת למע”מ ולמוסד לביטוח לאומי – אין מחלוקת כי סכומים אלה שולמו ע”י התובעת וכפי הנראה גם הנתבעת שילמה את חלקה לאותם גורמים. התובעת לא היתה מחויבת בתשלומם אלמלא התקשרה בהסכם כאמור.

                לפיכך על הנתבעת לשלם לתובעת בגין מרכיב זה, בניכוי אשמה התורם של התובעת, סך 7,650 ₪. 

    1. נזק תדמיתי ופגיעה בשמה הטוב של התובעת – התובעת לא הביאה כל ראיה לענין זה. התובעת לא פירטה במה עסקה מאז ביטלה את הסכם המייסדים, האם ניסתה לעבוד בתחום כגננת וכיצד כישלון העסקה בינה לבין הנתבעת פגע באפשרות עיסוקה ו/או בשמה הטוב.
    2. עגמת נפש, תסכול וצער בסך 150,000 ₪ – התרשמתי שאכן מטרת התובעת היתה להגשים ולממש את מקצועה כגורם חינוכי, כגננת, מקצוע בו עסקה מספר רב של שנים. התובעת הצהירה כי קודם להתקשרותה בהסכם, התעתדו היא ובני משפחתה להעתיק את מקום מגוריהם צפונה, אך ויתרו על כך בשל ההזדמנות שנקרתה בדרכה של התובעת להמשיך ולעסוק במקצוע אותו אהבה, במשותף עם הנתבעת. כבר קבעתי כי הסכם המייסדים לא היה נחתם באם הנתבעת היתה מוסרת הפרטים במלואם לענין האישורים וההיתרים להפעלת הגן. מובן כי נגרם לתובעת מפח נפש משמעותי משנאלצה לבטל את ההסכם, הן בעזיבת גן אותו טיפחה והשקיעה מתחילת שנת הלימודים והן בעזיבת ילדיה שלה את הגן לפני תום שנת הלימודים. בשל כך אני פוסקת לה פיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪.

    ז. קיזוז:

    1. משנקבע כי התובעת התקשרה בהסכם עם הנתבעת בהסתמך על מצג שווא מצד הנתבעת, אין מקום לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת לענין אי העברת כספים נוספים ע”י התובעת בהתאם להסכם המייסדים. שאם לא כן, יהיה בכך כדי לקבוע כאילו היה על התובעת להעביר כספים נוספים לנתבעת או לחברה המשותפת על בסיס ההסכם שבוטל כדין. אין מקום לערוך קיזוז לענין משכורות חודש 08/12, כשמדובר לכאורה בהתחשבנות בין החברות כלפי החברה המשותפת של הצדדים.
    2. הנתבעת זנחה את טענתה לפרסום לשון הרע ע”י התובעת, כפי שטענה מלכתחילה בכתב הגנתה. הנתבעת לא העלתה טענה זו בתצהירה, התובעת לא נחקרה על כך והנתבעת אף לא העלתה טענה זו בסיכומיה.

    ח. סוף דבר:

    1. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 142,970 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

    בשל הפער בין סכום התביעה לסכום פסק הדין, תישא הנתבעת במחצית אגרת המשפט ששולמה ובנוסף בשכ”ט עו”ד בסך 17,500 ₪.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

    ניתן היום,  כ”ב טבת תשע”ז, 20 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.                                                                                         

    גלית אוסי שרעבי 54678313