כללים להטלת אחריות בנזיקין וחישוב סכום הפיצוי הכספי

דיני הנזיקין דנים בשתי שאלות מרכזיות:

1. האם קיימת אחריות של גורם הנזק? אם התשובה היא כן –
2. מהו הסעד לו זכאי הניזוק מאת המזיק?

בדיני הנזיקין הסעד העיקרי הוא סעד הפיצויים, כאשר סעדים נוספים הם צו עשה או צו לא תעשה (צו מניעה). ישנה רשימה ארוכה של מצבים אשר עשויים להטיל אחריות נזיקית על המעוול ובין היתר: תאונות דרכים; תאונות עבודה; רשלנות – לרבות רשלנות רפואית; תקיפה; לשון הרע; מטרד – למשל, רעש, זיהום אויר וכדו’; גניבת עין; ועוד.

שאלת קיומה של אחריות בנזיקין

השאלה הראשונה שיש לבחון האם קיימת אחריות נזיקית של גורם הנזק? על מנת להשיב על שאלה זו יש לבחון בראש ובראשונה את משטר האחריות הנוהג, כלומר מהי רמת האחריות של המזיק לתוצאות מעשיו?

דיני הנזיקין מכירים בסקאלה רחבה של משטרי אחריות, החל מהאחריות המוחלטת, שפירושה הוא כי ניתן לחייב אדם אף שלא הייתה לו כל מודעות למעשה המזיק או שליטה בתוצאותיו האפשריות (למשל, לפי חוק הפלת”ד), דרך הרשלנות שמשמעותה סטייה מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר בנסיבות דומות, ועד לדרישת כוונה ומודעות בפועל.

בנוסף חשוב לדעת, אם נקבע כי לאדם אחריות לביצוע עוולה מסוימת, יש לבדוק לעתים גם קיומו של אשם תורם מצד הניזוק, העשוי להפחית את מידת האחריות ובעקבותיה את סכום החיוב הכספי כפיצוי. אחריות מוחלטת אחריות מוחלטת משמעה שגם כאשר המזיק לא יכול כלל לשלוט בנזק ולא יכול למנוע אותו ניתן לחייב אותו בנזיקין ולפצות את הניזוק בגין העוולה.

כך, למשל בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל”ה – 1975 (לעיל ולהלן: “הפלת”ד“) קיים משטר של אחריות מוחלטת ולפיכך, במקרה של אדם שנפגע בתאונת דרכים, כשלרכב הפוגע פוליסת ביטוח שהפרמיה בה שולמה (ובהתקיים תנאים נוספים), זכאי הנפגע לקבל פיצוי על פי החוק ואין זה משנה מה מידת האשם של הפוגע ו/או של הנפגע.

רשלנות עוולת הרשלנות היא עוולת מסגרת כללית המצויה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ”ח 1968 (להלן: “הפקודה“), וזו לשונו: “עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה“.

סעיף 36 לפקודה, שכותרתו חובה כלפי כל אדם, ממשיך וקובע כדלקמן: “החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.” הנה כי כן, המבחן להפרת חובת הזהירות הוא מבחן אובייקטיבי של השוואת התנהגות המזיק להתנהגותו ההיפותטית של האדם הסביר בנסיבות דומות. אם נקבע כי אדם הפר את חובת הזהירות, קרי התרשל, והתרשלותו קשורה בקשר סיבתי לנזק שגרם – הרי שהתקיימו יסודות עוולת הרשלנות  המזכות את הניזוק בפיצוי. כיוצא בזה, יסודות העילה של עוולת רשלנות מחייבים התקיימותם של שני תנאים מצטברים:

(1) הפרה חובת זהירות (מושגית וקונקרטית כמוסבר להלן);

(2) קיומו של קשר סיבתי.

הפרת חובת הזהירות בתי המשפט קבעו, כי המבחן האובייקטיבי של הפרת חובת הזהירות הוא מבחן דו שלבי. בשלב הראשון בתי המשפט בוחנים התקיימותה של חובת זהירות כללית (חובה מושגית) – קרי, האם על סוג מסוים של מזיקים להיזהר ביחס לסוג מסוים של ניזוקים. בשלב השני בוחן בית המשפט את קיומה של חובת זהירות קונקרטית – האם במקרה ספציפי היה על מזיק ספציפי לצפות את הנזק, והאם הייתה לו אפשרות טכנית לעשות זאת.

אם התשובה לשאלות אלו היא חיובית, אזי יש התרשלות, וניתן לבדוק את קיומם של יתר יסודות העילה.

קשר סיבתי (קש”ס)

קשר סיבתי משמעותו קיומו של קשר בין הנזק שנגרם לניזוק לבין התרשלות המזיק. בבחינת הקשר הסיבתי יש להבחין בין קשר סיבתי עובדתי לבין קשר סיבתי משפטי. קשר סיבתי עובדתי – במסגרת זו יש לבחון האם ההתנהגות המזיקה היא הגורם אשר בלעדיו לא היה נגרם הנזק? כלומר בית משפט יבחן עד כמה ההתנהגות הרשלנית היא הגורם אשר בלעדיה לא היה נגרם הנזק?

זהו למעשה מבחן ה”גורם בלעדיו אין”.  קשר סיבתי משפטי – מדובר בשאלה נורמטיבית שבמסגרתה בוחן בית המשפט את המדיניות המשפטית הרצויה, היינו עד כמה אנו מעוניינים להטיל אחריות משפטית על המזיק? האם יש לחייב את המזיק לצפות כי הנזק יגרם בעקבות ההתנהגות הרשלנית? במידה ומענה על שתי השאלות הללו הוא חיובי, הרי שמתקיים קש”ס בין הנזק לבין ההתרשלות באופן המטיל חבות משפטית נזיקית על המזיק.

הסעדים בדיני הנזיקין

משנקבע כי קיימת חבות בנזיקין, יש לדון בסעדים להם זכאי הניזוק כתוצאה ממעשה העוולה. הסעד העיקרי הוא פיצוי כספי – פיצוי כספי אשר מטרתו להשיב את הניזוק למצב בו היה אילולא אירע האירוע המזיק (השבה). יחד עם זאת, ישנם חיקוקים הקובעים פיצוי עונשי או פיצוי ללא הוכחת נזק כגון חוק לשון הרע, חוק עוולות מסחריות.

במקרה של אחריות נזיקית מוחלטת יש הגבלות על סכום הפיצוי. כך לדוגמה, לפי חוק הפלת”ד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) ניתן לדרוש הפסד השתכרות עד פי שלושה מהשכר הממוצע החודשי במשק בלבד. כן מוגבל הפיצוי בגין כאב וסבל לפי נוסחה המופיעה בחוק והמבוססת על אחוזי נכות, ימי אשפוז וגיל הנפגע. בנוסף לפיצוי ישנם מגוון סעדים שהנפגע בנזיקין יכול לדרוש. המדובר בצווי מניעה, צווי עשה, וצווים ספציפיים הנוגעים לחיקוקים ספציפיים.

עוולות נזיקיות

עוולה היא המונח המשפטי למעשה המקים חבות בנזיקין. פקודת הנזיקין דנה למעשה בשתי עוולות מסגרת: עוולת הרשלנות – “עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה” (סעיף 35 לפקודת הנזיקין). עוולת הפרת חובה חקוקה – “מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו” (סעיף 63 לפקודת הנזיקין).

לצדן של עוולות מסגרת אלו קיימות עוולות ספציפיות והן:

תקיפה  –  “שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו” (סעיף 23 לפקודת הנזיקין).

כליאת שווא –   “כליאת-שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא-כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל-סמכות” (סעיף 26 לפקודת הנזיקין).

הסגת גבול – “הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין; אך אין תובע יכול להיפרע פיצויים על הסגת גבול במקרקעין אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון” (סעיף 29 לפקודת הנזיקין).

היזק על ידי כלב – “בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן: הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים” (סעיף 41א לפקודת הנזיקין).

מטרד לציבור – “מיטרד לציבור הוא מעשה שאינו כדין או מחדל מחובה משפטית, כשהמעשה או המחדל מסכן את החיים, הבטיחות, הבריאות, הרכוש או הנוחות של הציבור, או שהוא מכשול לציבור להשתמש בזכות מזכויות הכלל” (סעיף 42 לפקודת הנזיקין).

מטרד ליחיד – “מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מיטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק” (סעיף 44 לפוקדת הנזיקין).

עיכוב שלא כדין – “עיכוב שלא-כדין הוא מניעת מיטלטלין שלא-כדין מאדם הזכאי להחזיק בהם מיד” (סעיף 49 לפקודת הנזיקין).

גזל – “גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת” (סעיף 52 לפקודת הנזיקין).

תרמית­­ – “תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק-ממון” (סעיף 56 לפוקדת הנזיקין).

נגישה – “נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת-רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים” (סעיף 60 לפקודת הנזיקין).

גרם הפרת חוזה – “מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי” (סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין).

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ז-1977 – זהו החוק הקובע את עקרונות הפיצוי לנפגעי תאונות הדרכים שספגו נזק גוף. החוק מבוסס על משטר נזיקי של אחריות מוחלטת. המדובר במשטר נזיקי שונה לחלוטין מזה של פקודת הנזיקין, ובעקבות זאת אף סדרי דין שונים לחלוטין וייחודיים לחוק. התובע במסגרת חוק זה אינו יכול לתבוע במסגרת פקודת הנזיקין (ייחוד עילה), חלק ניכר מהתביעות המוגשות בישראל לבתי המשפט מוגש על פי חוק זה.

חוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 – המדובר בחוק נזיקי הקובע עוולות ספציפיות הנוגעות למי שמוציא לשון הרע על זולתו. מכיוון שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי מוגן, הרי שדיני לשון הרע הם בדרך כלל מקום המפגש בין דיני הנזיקין ובין המשפט החוקתי.

חוק האחריות למוצרים פגומים, התש”ם-1980 – החוק קובע מתי יהיה אחראי יצרן או יבואן לנזק גוף שנגרם ממוצר שייצר או ייבא.

חוק למניעת מפגעים, התשכ”א-1961 והחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ”ב-1992 – החוקים עוסקים בכלים הנזיקיים הניתנים למי שניזוק מפגיעה באיכות הסביבה.

חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ”ד-1964 – חוק זה מאפשר למי שהיטיב את נזקי הגוף של נפגע בנזיקין (למשל העניק לו טיפול רפואי) לתבוע מן המזיק את הנזקים שנגרמו לו בגין פעולות אלו.

חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי”ב-1952 – החוק עוסק בשאלה מתי תהיה המדינה (והפועלים מטעמה) אחראית בנזיקין.

פקודת הנזקים הנגרמים על ידי ספינות בניווט, 1939 – כשמה כן היא. חוק עוולות מסחריות, התשנ”ט-1999 – חוק זה מטרתו להסדיר פיצוי בגין עוולות הנפוצות בחיי המסחר כגון גניבת עין, התערבות לא הוגנת, גזל, סוד מסחרי ועוד.

לקבלת ייעוץ משפטי על ידי עורך דין רשלנות רפואית צרו קשר עם עו”ד ונוטריון רחלי קלקנר לתיאום פגישה
בטלפון 052-3444-212 או מלאו פרטים בטופס הבא: